האגר אסמעיל

מהות

"בעיקר באסלאם, האמונה הראשונה והעיקרית זה שאין אלוהים חוץ מאלוהים אחד, ומוחמד הוא הנביא של אלוהים. זה העיקרון הראשי, להאמין באלוהים ואחר כך להאמין שמוחמד היה נביא. בנוהל של היום-יום יש לך את התפילה, אנחנו מתפללים חמישה פעמים ביום – פעם בבוקר, בצהריים, אחרי צהריים, מתי שהשמש שוקעת ובלילה. אבל מעבר לזה, באסלאם אנחנו חייבים להאמין בשלושת הדתות. אנחנו חייבים להאמין ביהדות, בכל הנביאים של היהדות, ובנצרות. אנחנו חייבים להאמין בכל ספר שהוא מהספרים של השמיים: התורה – הספר של היהודים, האינג'יל – הספר של הנוצרים, והקוראן. דווקא אני מאמינה בתורה כמו שאני מאמינה באסלאם. יש סיכוי שהסיפורים של התורה הם נכונים בדיוק כמו הסיפורים של הנצרות, והכל ביחד עושה לנו ראייה אחת יותר גדולה לכל העולם. זה לא נסתכל על דבר אחד, זה שלושה חלקים שמחברים אותנו."

גבולות ושמירה

"ספר החוקים של הקוראן הוא ספר החוקים והגבולות שלך עם האנשים בסביבה שלך. התנהגות והתנהלות מול בעיות, מול המשפחה, ואפילו באוכל ומה שאתה מכניס לגוף. כל גבול, אם אתה חושב עליו מבחינת האסלאם, אלו גבולות שבאים לשמור עליך כבן אדם ועל הנוהל שלך בחיים, כשאתה לא תפגע באחרים ולא תפגע בעצמך במקביל. לקבוע לעצמך גבולות זה מראה על כוח פנימי. האמונה שלי באיזשהו שלב התפרקה מכל מיני סיבות, אם זה סיבה שאני רוצה את החיים ורוצה לנסות את החיים בחוץ, ואם זה סיבה שאני רוצה לברוח מההשגחה. להיות בן אדם דתי זו התעסקות מאוד גדולה, זה להתעכח כל הזמן עם עצמך, עם הרצון שלך – מה אתה רוצה לעשות ומה אתה לא רוצה לעשות. לדעתי, בן אדם דתי זה בן אדם חזק, כי הוא יכול לעשות לעצמו גבולות."

החיג'אב

"אני לבשתי חיג'אב בגיל עשר, הייתי קטנה, עדיין לא התבגרתי בכלל. בחרתי בזה כי אני רציתי ולרצות את המשפחה. ובגיל 22-23 הבנתי שאם אני שמה את החיג'אב בשביל משפחה ולאנשים בחוץ, אז חבל לי ללבוש. אני לא לובשת את זה בשביל אלוהים כמו שהוא מבקש ממני לעשות את זה. הורדתי את החיג'אב, ואני היום בת 30, אז זה כבר שש-שבע שנים שאני בלי חיג'אב. אני אומרת לך, אולי חיג'אב היה לי יותר טוב. החיג'אב הוא גבול לאנשים אחרים שלא יתקרבו אליי, והוא שומר עליי, על הגוף שלי מהאנשים שיכולים לפגוע בי. אף אחד לא יגיד מילים לא טובות לבחורה עם חיג'אב, אז זה שומר עליי מפגיעה נפשית גם. זה שם את הגבול לי ולאחרים, כמו חומה."

בחירה ואמונה

"בן אדם מאמין באסלאם ייצא לעבודה ובמשך העבודה שלו יתפלל, ילך למסגד שזה גם עניין תרבותי-חברתי. אבא שלי בן אדם דתי, כמעט כל הזמן אומר דברים של אסלאם. אבל אני בעצמי, כהאגר, לא מתפללת, לא צמה, ואני מעשנת שזה פוגע בגוף. אבל אני כן מאמינה באלוהים. אני לא חושבת שהיינו יכולים להיות פה בעולם הזה, במודע הזה בכלל, אם לא היה משהו יותר גדול מאיתנו כבני אדם. אלוהים נמצא, יש לו את השליטה, אבל אין לו את השליטה על הבחירות שלנו. הוא נותן לנו את החופש של הבחירה: אתה תבחר, מה החיים שאתה רוצה אותם, מה הדברים שאתה רוצה אותם לחיים שלך, אלוהים יקבל אותי גם אם אני לא דתייה, הוא מספיק אוהב אותי כשאני נמצאת ועדיין חיה. הוא יקבל אותי כמו שאני, כל עוד אני שומרת על עצמי. הגוף שלי הוא בסופו של דבר 'אמנה' – פיקדון. כשאני נותנת לך משהו, אני נותנת לך לשמור על זה עד שאני חוזרת. אז הגוף שלי זה אמנה, אלוהים נתן לי את הגוף ונתן לי את הנשמה הזו."