פרויקט ליה פק כיתה י׳

בפרויקט זה ניסיתי לתעד את המורכבות, הקושי וגם את האור בתקופה הקשה שעברה ועדיין עוברת על כולנו, לא דרך שדות הקרב והדימויים הוויזואליים הברורים, אלא דרך החוויה הפנימית שלי, דרך הבית, הסביבה והאנשים שאני אוהבת. עבורי, הפרויקט הוא מסע — מסע שעובר דרך החרדה, משקף את האובדן והבדידות, ויחד עם זאת גם את החיפוש אחר השגרה והשקט.

ניסיתי להעביר את האופן שבו המלחמה נכנסת אל תוך הרגעים הפרטיים ביותר שלנו, אל הבית שלנו מהבעת פנים מלאת חרדה ודאגה ועד לבדידותו של הקיבוץ שנותר ריק במשך תקופה ארוכה כל כך. מקור ההשראה המרכזי שלי היה הבית שלי, מצאתי בו הרבה יופי ותקווה גם ברגעים חשוכים יותר. קיבלתי השראה רבה מהאופן שבו החיים גורמים לנו להתבונן סביבנו בצורה שונה ולעיתים אף מרוחקת יותר. בנוסף, שאבתי השראה מחוויות אישיות שלי ושל האנשים הקרובים אליי בתקופה האחרונה, תחושת הכובד הכללית והצורך הבלתי פוסק למצוא ביטחון ונחמה בתוכנו.

במהלך הפרויקט הקדשתי מחשבה לכל תמונה וקיבלתי החלטות מודעות כדי שהשפה הוויזואלית תשרת את הרגש בכל אחד מהנושאים. בחרתי להשתמש בעיקר באור טבעי וחם כדי לייצר תחושה אינטימית, עוטפת ומנחמת. מנגד, בצילומים כמו של המגרש הריק או היד המונחת בדרמטיות על העץ הרקוב, השתמשתי בשעות שלפני החשיכה כדי ליצור תחושת קור ולהעצים את תחושת האובדן.

בפורטרטים השתמשתי בעומק שדה רדוד כדי לנתק את המצולם מהסביבה המסיחה ולרכז את מלוא תשומת הלב ברגש, במרקם ובמבט. בצילום הנוף ופסי הרכבת בחרתי בפריים רחב עם קווים אופקיים חזקים, המעבירים תחושת מרחב גדולה, שקטה ולעיתים גם מעט ריקה. בצילום של המגרש צילמתי מעבר לגדר כדי ליצור תחושת חסימה ובדידות. במהלך הצילומים נעתי בין המרחב הביתי המוגן לבין מרחבים חיצוניים ריקים מאדם, כדי להדגיש את הניגוד שבין הפנים לחוץ בזמן מלחמה.

האתגר הגדול ביותר עבורי היה להראות את הרגש האמיתי מבלי שייראה מאולץ או מבוים מדי. בצילום הפורטרטים, הקושי היה לגרום למצולמים לשכוח מנוכחות המצלמה ולתת לרגש פשוט להיות. ניסיתי למצוא דרך לעשות זאת בצורה אותנטית ככל האפשר ליצור שיחות עומק או לצאת איתם למקום השקט שלהם  אך זה היה מאתגר, משום שהאור ותנאי הצילום לא תמיד היו נוחים.

התמונה המשמעותית ביותר עבורי היא התמונה של היד המונחת על רצפת העץ הרקובה, השבורה והמכוסה בעלים יבשים. התמונה הזאת בלטה עבורי הן מבחינה רגשית והן מבחינה צילומית. היא צולמה בבית העץ הישן שהיה לי ולאחים שלי כשהיינו צעירים יותר. הגעתי לשם לצלם לאחר כמה שנים שלא היה שם אף אחד, שנים של מלחמה, שבהן אף אחד לא גזם את הקוצים או טיפח את רצפת העץ, כך שרובה הייתה ישנה ומתפרקת. התמונה הזאת מצליחה בעיניי להעביר את תחושת האובדן של המקום השקט.

במהלך הפרויקט למדתי לעבוד עם מצלמה, להבין כיצד להתנהל עם אור טבעי משתנה ולשלוט בעומק השדה בצורה שמשרתת את הסיפור. למדתי חוקי קומפוזיציה שעזרו לי לייצר שכבות ועניין ויזואלי, המעמיקים את תחושת המרחב בפריים. למדתי גם שהמצלמה יכולה להיות כלי לריפוי. הפרויקט אילץ אותי לעצור, להתבונן בסביבה שלי ולא לפחד להביט לחרדה וליופי בעיניים.

גיליתי שהרגעים החזקים ביותר בצילום אינם בהכרח הדרמטיים ביותר, אלא דווקא השקטים והפשוטים. אני חושבת שאם הייתה לי אפשרות לצלם את הפרויקט מחדש, הייתי רוצה להעמיק את החקירה הצילומית ולבחון שילוב של קונטרסטים חדים יותר, שילוב מודע בין אזורים כהים וחשוכים לבין אזורים מוארים מאוד. בנוסף, הייתי מתנסה בצורה מדויקת וחכמה יותר בהגדרות המצלמה, כמו תריס, צמצם ו־ISO.