פרויקט גמר נעם טובי

נושא

אמונה דתית זה הנושא שבחרתי להתמקד בו בפרויקט שלי.

הנושא טעון ומורכב במיוחד במדינה שלנו, יש סביבו הרבה פילוג, מתח וסטריאוטיפים חברתיים, אבל אני בחרתי להתרחק מההקשר הפוליטי או המגזרי של הדתות ולהתמקד באנשים עצמם, בדרך החיים האישית שלהם לצד האמונה ומתוכה.

הפרויקט מונע מתוך סקרנות אישית להבין יותר טוב  מהי אמונה דתית ואיך גישת החיים של האנשים האלה מושפעת ממנה. במסגרת הפרויקט אני מסתכל על האמונה לא כרשימת חוקים יבשה, אלא כעולם רוחני פנימי שמניע את האדם ביומיום. הפרויקט בא לפרק את המושג המופשט "דתי" ולהחזיר לו את הפנים האנושיות דרך הצילום הנקי והעריכה המינימליסטית והיכרות אישית ואינטימית עם הבן אדם.

למה בחרתי בפרויקט

אני לא יהודי אבל גדלתי במדינת ישראל לצד משפחה חילונית.

לכן אני רוצה לחקור את הנושא הזה לעומק, מתוך סקרנות, לשמוע כמה שיותר אנשים מצדדים שונים של עולם הדת והאמונה ולחוות אותו לרוודים שלא הכרתי עד עכשיו.

אני בן 17, ואני מתחיל לשאול את עצמי שאלות שלא שאלתי לפני, אני מרגיש תקוע בין קשר בלתי נפרד ליהדות ובין אי שייכות, מצד אחד חוגג חגים יהודיים וחי בסביבה חילונית ומצד שני אסור לי להניח תפילין או לשמור שבת.

 הפרויקט מאפשר לי לחקור את הזהות הדתית שלי ולחוות אותה מקרוב.

תהליך הפרויקט

בתהליך העבודה ישבתי עם אנשים לשיחה אישית על האמונה שלהם, איך הם גדלו, מה הביא אותם להאמין, ואיך הם חווים את הדת שלהם כיום. אני מכוון אותם עם שאלות שמסקרנות אותי ובעזרתן מגיע לשיחה עמוקה ומעניינת.

לאחר מכן אני מצלם את הפורטרטים שלהם ותופס את המבטים האותנטים שהשיחה השאירה אחריה.

הפורטרטים באים להעביר את הבן אדם ומי שהוא בצורה הכי נקייה וכנה שאפשר. המון פעמים אני משתמש בעריכה כעוד שכבה לאומנות כמעט כמו הצילום עצמו, אבל פה אני רוצה לשים את הדגש על האנשים עצמם ולכן החלטתי שאת התמונות בפרויקט אני עורך בצורה מינימליסטית "עריכה בסיסית" כי האומנות האמיתית פה היא האנשים, לא הצילום ולא העריכה שלי.

בהתחלה תכננתי לעשות שני פרויקטים שיהיו קשורים. הפרויקט הנוכחי שמתמקד באנשים ודרך זה בעצמי ובשאלות שלי, ופרויקט משני שהיה אמור להיות קולאז צילומי רחוב של סממנים דתיים שבו אוכל "להתפרע" עם האומנות שלי. ההגשות התקרבו ולאט לאט הבנתי שזה לא עומד לקרות ודבקתי בפרויקט המרכזי.

המטרה שלי הייתה למצוא כמה שיותר מגוון של אנשים בשביל להרחיב את הידע שלי כמה שיותר.

יצאתי כל פעם אל האנשים, אל האיזור הנוח שלהם.

פתחתי את הסשנים בלספר על הסיבה האישית שלי, במהלך השיחה לא קטעתי אותם ולא הפרעתי להם לדבר גם אם הם אמרו משהו שבלבל או טלטל אותי, ומעבר לזה באתי בעין מקבלת ולא שיפוטית. 

כל הסשן הזה בנוי על לגרום למצולם להרגיש בנוח, להרגיש שעומד מולו בן אדם ולא מצלמה, וגם אחרי, כשכן עומדת מולו מצלמה הוא יודע מי הבן אדם שעומד מאחוריה.

בשני הסשנים הראשונים ידעתי מאוד מהר איזה תמונה אני בוחר להדפיס בגדול, אחרי זה הבנתי שאני רוצה שכל התמונות יהיו קלואוזאפ בשביל לשים את הדגש על הפנים שלהם, ולפי זה דאגתי לצלם את מה שאני צריך.

לגבי העריכה ידעתי מראש שאני לא רוצה להתעסק עם התמונות יותר מידי, זה פשוט מה שהרגיש לי נכון מהתחלה.

קשיים ואתגרים

אני חושב שהקושי המרכזי שהיה לי זה להביא את עצמי ללעשות את הפרויקט, המלחמה הכתה אותי עם פרץ של חוסר מוטיבציה וחסימה יצירתית. עד עכשיו לא כל כך צילמתי אנשים אחרים לפרויקטים שלי, לפחות לא באופן הזה, שהפרויקט ממש תלוי בהסכמה של אנשים לשפוך את חייהם האישיים מול בן אדם שהם לא מכירים ומול מצלמה. כל פעם שפניתי לאנשים קיבלתי עוד ועוד דחיה והרגשתי את המוטיבציה נגזלת ממני, אבל המשכתי וכתבתי והתקשרתי ואפילו בשלב מסוים נסעתי לחיפה בשביל לשאול אנשים ברחוב אם הם רוצים להצטלם.

מבחינה טכנית לא נתקלתי בבעיות רציניות כי הצילום והעריכה נמצאים מאוד בתוך גבול היכולת שלי וגם לא נראה לי שלמדתי המון.

מבחינה אישית למדתי על עצמי שאני חייב ללמוד לא להשאיר דברים לרגע האחרון, "אני יעשה את זה עכשיו כדי שלא יהיה לי לחץ אחרי" במקום "אני יעשה את זה מחר גם ככה יש מלא זמן".

עוד דבר שלמדתי זה לא להיות קשוח עם עצמי יותר מידי, ביקורת עצמית יכולה להוביל אותי להצלחה אבל גם לכישלון, הכי חשוב זה תמיד להישאר בעשייה ושהביקורת שלי על עצמי תיהיה ביקורת בונה.

גיליתי על עצמי שאני לא חייב תמיד להרשים אותי בעריכה הכי מעניינת או בזווית צילום הכי יצירתית ושגם פרויקט שמתמקד ברגש ומניח את הטכני בצד יכול למלא אותי.

לסיכום:

הייתה בי המון ביקורת ותחושת אכזבה שהתגברו מיום ליום במהלך העבודה, לקח לי כמה ימים להבין שהביקורת שלי היא על עצמי ולא על הפרויקט עצמו, לא על האמן שאני אלא על הבן אדם שאני.

פתאום שנושא הצילום שלי הוא אנשים אחרים, ואני מסתכל לכל אחד מהאנשים השונים והמעניינים האלה בעיניים עם תחושות האכזבה אני מבין שהפרויקט הזה הוא האנשים האלה, ומהאנשים אני לא מאוכזב.

המחנכת שלי אמרה לי שנראה לה שהפרויקט הזה ימשיך איתי לכל החיים ואני חושב שהיא צודקת. הפרויקט נבע מתוך השאלה "מי אני?" שאלה שמראש ידעתי שלא אמצא תשובה אליה…